ארתור – החתול הג’ינג’י
את אוסף הסיפורים האלה כתבתי על ארתור, חתולינו הג’ינג’י, לפני למעלה משלושים שנה. הם התחילו כרשימות בכתב יד שהוקלדו למחשב מאוחר יותר. לא מזמן העליתי אותם מהאוב הדיגיטלי, והם מוצגים כאן להנאתכם.
סיפורים
נא להכיר – ארתור
כישוריו המולדים של ארתור ושימושיהם המעשיים התחום הבית
ארתור נוסע לאמריקה
כיצד גמלנו את ארתור מגרגרנותו, או איך לקבל קצת שקט בבית
שעשועי פארק המים ומשחקים אחרים
1985-1999
נא להכיר – ארתור
אחר צהריים אביבי אחד, בזמן שהיינו עסוקים בסידור הדירה החדשה אליה עברנו ימים מספר לפני כן, שמענו יללות של חתול היכן שהוא בחוץ. רוני יצאה לתור אחר מקור הקול וחזרה לאחר מספר דקות כשגור ג’ינג’י קטן ומייבב בכף ידה. הגור, כך הסתבר, ננטש מסיבה כלשהי על ידי אימו. ילדי השכנים שמצאו אותו קורא לה ניסו להשקות אותו חלב מתוך קערית קטנה. הגור היה כבן שבוע ימים, צעיר מדי מכדי לאכול בכל דרך שהיא שלא בהנקה. רוני הסבירה לילדים מדוע אין הוא מתעניין בקערה והבטיחה לילדים לדאוג לו בעצמה. היא נכנסה הביתה כשהוא מצטנף בכך ידה. שנשמור אותו? שאלה.
למרות שהיינו עסוקים עדיין בסיוד הדירה וסידורה החלטנו בו במקום לאמץ את הגור בתור חתול הבית. שיכנו אותו בתוך קופסת נעליים מרופדת במגבת ישנה והתחלנו להשקות אותו מדי ארבע שעות בתערובת מחוממת של חלב ומים מתוך בקבוק תינוקות. הגור היה כל כך קטן שבהתחלה נאלצנו לדחוף את פיטמת הבקבוק בין שיניו, ניזהרים שלא להזיק לו. הוא היה מרוקן את הבקבוק ברעבתנות זריזה. המראה היה משעשע למדי. הבקבוק היה מתרוקן בעיקביות ואילו בטנו של החתלתול היתה תופחת עד שהיה נראה כמו כגור פרווה קטן. מהר מאד למדנו להזדרז ולהניח אותו על אחד הסמרטוטים מיד לאחר סיום הארוחה, כי מיד אחרי האוכל בא הפיפי.
עם הזמן למד החתלתול ללכת והתעקש להסתובב בדירה באופן עצמאי. הוא היה מנסה לחצות את החדר בריצה ומיד מסתבך ברגליו ומועד. כך נולד הרעיון לשם, ארתור, בגלל הליכתו המתנודדת שהזכירה את הליכתו השיכורה של השחקן דדלי מור בסרט “ארתור”. הוא אהב להסתובב איתנו, בדרך כלל ממש מתחת לרגליים, וצריך היה להזהר שלא לדרוך עליו בטעות. הוא גדל, ולא ניתן היה עוד להחזיק אותו בקופסת הנעליים הקטנה. כעת היינו צריכים להשגיח יותר וכשהיינו שומעים את היללה המוכרת היינו מזדרזים לכוון הקול עם סמרטוט דרוך. ארתור אף החל להתעקש ללכת לישון איתנו, דבר שיצר עצבנות מסויימת במיטה, אך לא לזמן רב. תקופה קצרה לאחר מכן הכרנו לארתור את קופסת הנסורת ומאותו רגע לא היינו צריכים לרוץ עוד אחריו.
הסיפור הקודם • הסיפור הבא • ראש הדף
כישוריו המולדים של ארתור ושימושיהם המעשיים התחום הבית
ארתור גדל והתפתח, וחיש מהר החל להוכיח את עצמו בתור חתול שובב ורעבתן. בעזרת חוש ריחו המפותח וכשרון טכני מלידה, היה ארתור מוצא את הדרך הקצרה לכל מעדן במטבח. שעה שהיינו נעדרים מהבית היה ארתור פותח את הדלת המתאימה, בוחר לו חטיף ועורך כירה כיד המלך. די מהר נוכחנו שההסברים והתוכחות אינם משפיעים עליו והוא ממשיך לקבל את פנינו עם מבט תמים כשמאחוריו חורבות המטבח. ניגשנו איפה להתקין סוגרים מיוחדים על דלת המזווה ופח האשפה. ארתור זיהה מיד את סרובה של הדלת להפתח ופנה מיד לטפל במנגנון הסורר, אלא שזה היה קשה מאד לפתיחה. ארתור, לאחר מספר נסיונות כושלים, הרים ידיים.
שבת אחת, מוקדם בבוקר, התעוררתי לשמע דפיקות חזקות על הדלת. פתחתי אותה, ואל הבית חמק ארתור מפוחד כולו. באותו הרגע לא הבנתי כיצד עלה בידו לצאת החוצה, אך מכיון והייתי אפוף קורי שינה לא התכוונתי להתעמק בכך. רציתי רק לחזור מהר לישון. חזרתי איפה למיטה ושקעתי שוב בשינה.
לאחר כמחצית השעה התעוררתי שוב לקול דפיקות בדלת. קמתי ופתחתי את הדלת. שוב חמק פנימה ארתור סמור כולו. עכשיו כבר לא יכולתי לחזור לישון, לכן ניגשתי לנסות לברר כיצד עלה בידו לצאת החוצה. התעלומה נפתרה די מהר. ארתור טיפס על השולחן הקטן, משם לחלון המטבח ואז בקפיצה גדולה אל הגינה. דירתינו היתה בקומת הקרקע, אולם גם כך היווה הגובה משפת החלון לגינה, מעל שני מטר, אתגר מרשים לכל קופץ. ארתור מצא את האתגר מהנה במיוחד, לכן נאלצנו לבלות את יתרת השבת כשהחלונות סגורים. ביום ראשון נחפזתי אל חנות לחומרי בניין וקניתי רשת ברזל לגידור החלון. הרשת יכולה היתה למנוע גם כניסה של נשרים מזדמנים בטיסה לתוך הדירה, לכן זכתה לכינוי “רשת נגד נשרים”. הגדרה זו חסכה גם הסברים ארוכים עבור כל אלה שתהו לתפקיד הרשת. “רשת נגד נשרים”, או רשנ”ן היווה תשובה מרשימה לכל שואל. ארתור לא לקח את עיניין הרשת ללב ובמשך הזמן אף הפך חלון המטבח למקום הישיבה החביב עליו.
בגיל תשעה חודשים עבר ארתור ניתוח סירוס. אי לכך הוא לא התעניין בנקבות מיוחמות ונשאר מחוץ לקרבות שהיו נערכים בחצר סביב נושא זה. עם הזמן למד ארתור להכיר את סביבת הבית והורשה לצאת להסתובב בחוץ במידה והיינו בבית. הוא לא ניסה להתקרב לחתולים אחרים ובדרך כלל היה מסתתר ומתבונן בהם בסקרנות ממקום מחבואו. גם הם מצידם לא ניסו להתקרב ונראה היה שראו בו יצור מוזר. אחרי הכל הוא לא היה חתול זכר באופן מוכר להם. בנוסף לכך הוא גר בבית עם בני אדם, עובדה תמוהה וחשודה ביותר.
הסיפור הקודם • הסיפור הבא • ראש הדף
ארתור נוסע לאמריקה
מוקדם בבוקר, עוד לפני שהשמש זרחה, קיבל ממני ארתור זריקת הרדמה. הכל התנהל כמו שהבטיח כמה ימים לפני כן ד”ר שיינר, רופא חתולינו. ההשפעה היתה מיידית. ארתור הקיא, ניגש ושכב על המעיל שלי שהוא מאד מחבב ונרדם מיד. הכנסתי אותו לתוך תיק נסיעות גדול אותו ריפדתי מבעוד מועד במגבת עבה ויצאנו לשדה התעופה.
היה עדיין חשוך בחוץ כשנפרדתי מכולם ועליתי לאולם יציאת הנוסעים. כשהשמש החלה לעלות ירדנו החוצה אל שחר סתווי צונן, שם המתין לנו האוטובוס למטוס. לאחר נסיעה קצרה ירדנו לפני מטוס האיירבוס ועלינו במדרגות. בערך באמצע העליה האיטית הבחנתי בראש חדש מציץ מתוך התיק ומנסה להבין את סביבתו החדשה והרועשת. הרגעתי אותו בליטוף וסגרתי מעליו את הרוכסן. התיישבנו במקומנו ליד החלון כשאת תיק הנסיעה עם ארתור אני מניח ליד הרגליים. המטוס המשיך להתמלא. נוסעים עברו והתיישבו במקומותיהם וכשהכל היה מוכן נעורו המנועים לחיים. אני שהייתי מרוכז בנעשה בחוץ, לא שמתי לב שארתור מנסה להחלץ בשנית מתוך התיק. למרות שהיה תחת השפעת הזריקה, התעורר מהרעש והקרירות. הוא ראה סביבו אנשים זרים, הרגיש לא בטוח ולכן התחיל לנסות לצאת מהתיק ולטפס עלי. התחילה מלחמה. הוא פותח את הרוכסן ואני סוגר וחוזר חלילה (ארתור מומחה לפתיחת רוכסנים מבפנים, בנוסף להיותו בעל נסיון מוכח בפתיחת דלתות, ארונות, פריצת קופסאות מזון ושקיות חטיפים). עכשיו היה כבר המטוס באויר. טלטולי ההמראה גרמו לארתור להקיא קצת ובגלל הטשטוש הוא עשה קצת פיפי על המגבת. התחיל להיות לו מחניק ולא נעים בתוך התיק, דבר שהגביר את מאמציו להשתחרר. לאחר כמה נסיונות שלו לצאת מהתיק נכנעתי ונתתי לו לטפס על ברכי. נדף ממנו ריח לא טוב, אבל ברגע שהוא היה עלי הוא נרגע והתכרבל. כסיתי אותו במעיל. מיזוג אויר החזק שבמטוס פיזר את הריחות. רק הנוסע שישב לידי העיף בי מבט נוזף מדי פעם.
זמן מה לאחר מכן הרגשתי גם אני צורך לגשת לשירותים. לא יכולתי להשאיר את ארתור סתם כך על המושב, לכן הכנסתי אותו תוך מאבק קצר בחזרה לתוך התיק ויצאנו שנינו לדרך. נכנסתי לשרותים וסגרתי מאחורי את הדלת. פתחתי את התיק והנחתי מתוכו את ארתור על הרצפה. החתול המטושטש שמט את זנבו, התיישב ורוקן את שלפוחית השתן שלו מאחוריו. מיד הזדרזתי והשלכתי אחריו מלוא החופן מגבוני נייר. ניגבתי וייבשתי אותו ואת הרצפה. רק אז, כשהוא עדיין יושב המום על הרצפה יכולתי להתפנות בעצמי.
לאחר כארבע וחצי שעות נחתנו בנמל התעופה שארל דה גול בפריס לעצירת ביניים. השדה התעופה גדול ומרשים, אך כל זה לא עיניין את ארתור כהוא זה. הוא נאלץ להכנס שוב נגד רצונו לתיק ויחד ירדנו לאולם ההמתנה. ארתור הציץ מתוך התיק וראה סביבו אנשים זרים מסתובבים כשמן התקרה בוקעים קולות רמים בשפה מוזרה ולא מובנת. לאחר הערכת מצב מהירה החליט ארתור לא להסתכן עוד ונשאר בתוך התיק בלי להפריע, עד שעלינו למטוס ג’מבו חדש וגדול. התיישבנו שוב ליד חלון.
חווית ההמראה הקודמת חזרה על עצמה כארתור שוב הקיא קצת. הפעם הייתי מוכן כדי לנגב אותו עם מפיות. גם בטיסה הזו היווה ארתור מוקד לעיניין מצד אנשי הצוות. דיילות ודיילים עצרו להגיד שלום. אחד או שניים רכנו כדי ללטף אותו. טסנו מערבה מעל שממה כחולה, רודפים אחרי השמש היורדת. הטיסה היתה ארוכה וחסרת אירועים. השתדלתי לנצל את הזמן לשינה כשארתור מכורבל על ברכי ומחמם אותי. השפעותיה של זריקת ההרדמה פגו כלא היו והוא היה די עירני. הוא הרים את הראש למשמע כל רעש פתאומי. הוא שכב רגוע ולא הפריע. הצלחתי אפילו לאכול שתי ארוחות כשהוא על ברכיי, ישן ולא מפריע. כשהערב הגיע נחתנו בניו יורק. כעת היינו כבר מנוסים ומוכנים. ניגבתי שוב את ארתור, הכנסתי אותו לתיק וירדנו מהמטוס. הגענו לארצות הברית.
נמל התעופה קנדי היה עמוס בנוסעים וכולם נעים בזרם שוצף אל אולם הקבלה. התנועה הערה סיקרנה את ארתור וכך נענו עם הזרם כשראשו של ארתור מציץ מהתיק ובוחן בעיון את התנועה סביבו. הזרם נעצר לתור גדול כשהגענו לביקורת דרכונים. עמדנו שם כשארתור מסתכל על האנשים מסביב והם מסתכלים עליו בחזרה. מישהו פתח איתי בשיחה ומאד התפעל לשמוע על החתול שנסע כל הדרך מישראל. מסרנו את המסמכים אצל פקיד ההגירה, אספנו את המזוודות, עברנו איתן במכס ושם הצגנו את ארתור ותעודותיו. בניגוד לציפיות לא התעניינו בו המוכסים כפי שהוזהרנו. הפקדנו את המזוודות לטיסת ההמשך ועלינו לטרמינל.
למרות שנותרו לנו מעל לשעתיים עד למועד ההמראה החלטנו להכנס לאולם ההמתנה ולהמתין מול השער לטיסה. הצגתי את הכרטיס וניגשתי לביקורת הבטחון. הנחתי את התיק עם ארתור על הסרט הנע של מכונת הרנטגן ובעצמי צעדתי דרך גלאי המתכות. התיק נסע פנימה לתוך המכונה ונעצר שם. אשת בטחון כבירת מימדים בחנה את המסך שלפניה ופנתה אלי בקול “מה יש לך בתיק?” “חתול” עניתי. היא בחנה שוב את המסך ואמרה “אני לא רואה שום חתול.” תוך שהיא מכריזה זאת הופיע התיק בצידה השני של המכונה נפול ומדולדל על גבי המסוע. “אז הוא בפנים” עניתי לה. “עצרו הכל, יש חתול במכונה!” הניפה האישה את ידיה לצדדים ועצרה את המכונה. הסטתי את מסך הגומי והצצתי פנימה ואכן, בקצה השני ישב חתולינו השובב. לאחר החוויות הרועשות של היום הארוך מצא ארתור פינה של שקט חשוך. בזריזות האופיינית לו הוא הרחיב את פתח האוורור שהשארתי, יצא באחת מן התיק והחל לצעוד נגד הכוון על הסרט. כדי לחלץ אותו ממכונת השיקוף נדרשו לנו חצי דקה ושני תעלולי הסחה. ארתור הוחזר אחר כבוד אל תוך התיק. אבל בלי עונש אי אפשר. כעת דרשו אנשי הבטחון שאגש לקנות ארגז מסע לחתול על מנת שאוכל להעלות אותו למטוס איתי. לא הועילו כל הסברי שאנו נוסעים כך כבר יום שלם. ניגשנו איפה וקנינו כלוב נסיעה קטן מפלסטיק ושיכנו את ארתור בפנים. חזרנו אל האולם ומול השמש השוקעת פתחנו בשיחה עם קבוצת מטיילים מבוגרים שחזרו מטיול באירופה. השיחה נסבה באופן טבעי על חתולים שטסים כל הדרך מתל אביב ועל חיות בכלל.
כששקעה השמש לגמרי הגיע זמן הטיסה שלנו. עלינו למטוס (הפעם בואינג 727) והתיישבנו כרגיל ליד חלון. מספר הנוסעים היה דל מאד וחיש מהר מצאנו עצמינו באויר. הייתי כבר עייף מאד, לכן קשרתי את כלוב המסע על המושב שלידי ונרדמתי. לאחר פרק זמן לא מוגדר התעוררתי לקול מוכר. דיילת מודאגת גחנה מעל לתיבה כשהיא מנסה להרגיע את ארתור המיילל נואשות. הוא שוב היה רטוב. התנצלתי בפניה ולקחתי אותו לשרותים, ליבש אותו ולהחליף את מצע הנייר הסופג. את שארית הטיסה בילה ארתור כשהוא מנמנם על ברכי. הכלוב נותר פתוח במושב שלידינו.
בתשע בערב לפי שעון מקומי נחתנו סוף סוף באטלנטה. יצאנו מהמטוס וצעדנו מרחק לא קצר ברגל. מדרגות נעות הוליכו אותנו אל בטן האדמה, שם עלינו על רכבת תחתית שדיברה בשתי שפות. מעלה נוסף של מדרגות נעות הוביל אותנו לאולם קבלת הנוסעים. שם, אחרי כמה צעדים פגשנו את רוני ושמחנו מאד כי ידענו, שסוף סוף סיימנו את ההרפתקאה הזו.
הסיפור הקודם • הסיפור הבא • ראש הבא
כיצד גמלנו את ארתור מגרגרנותו, או איך לקבל קצת שקט בבית
אני מתעורר בשבע וחצי בבוקר, לפי השעון. רוני מתהפכת לצד השני תוך שהיא ממלמלת מתוך הרגל “תעיר אותי בשמונה”. ארתור, שלמשמע השעון המעורר הגיע מיד למיטה, מחכה לרגע בו אציב שתי רגליים על הרצפה. משעשיתי זאת הוא פוצח בתרועות רמות כשאני נגרר אחריו למטבח בעיניים עצומות למחצה. רק לאחר שהנחתי לבסוף את צלחת המזון לפניו הוא משתתק ומתרכז באכילה.
הטקס המתלווה לארוחת הערב הרפתקני יותר. שעה לפני הזמן בו התכוונו לתת לרשע את ארוחתו מתחיל ארתור למשוך אותנו לכוון המטבח בשיטות של כלבי רועים. כעבור שעה אנחנו נשברים סוף סוף ולקול תרועותיו מגישים לו את ארוחת הערב, או בורחים מהבית.
המוצא מכל הטקסים המעייפים האלה נולד בסימן “אם אינך יכול להם – הצטרף אליהם”. מיד לאחר ארוחת בוקר אחת העמסנו לפני חתולינו קערה עמוסה במזון יבש, דבר שהיה רגיל לקבל עד אז בתור תוספת או צ’ופר. ארתור היה בטוח שמת והגיע לגן עדן (כלומר עבר לגור במקרר) ופתח בנסיון לחסל את הקערה. לקראת מחצית הכמות הוא נשבר והפסיק לאכול. אני שעמדתי מאחוריו מיהרתי למלא מחדש את הקערה. הבעת השובע שעל פניו התחלפה בהבעת אימה. היה לו ברור שהשתגעתי ושאת כל זה הוא לא יוכל לגמור בבת אחת כפי שהוא רגיל. הוא פנה איפה ויצא מהמטבח, מאוכזב אולי מכך שלא הצליח להתגבר על הכמות.
לאחר כמה ימי האבסה התחיל ארתור להבין נקודה חשובה. אם לא יאכל הרבה מהמזון היבש ישאר לו יותר מקום לארוחות הקבועות שהוא אוהב יותר, גבינת קוטג’ לארוחת בוקר ובשר לארוחת הערב. כמות המזון היבש שהוא אכל במשך היום הלכה ופחתה עד שהגיעה לרמה של השלמת ארוחות. הוא עצמו לא נעשה שמן מכל העניין, רק הרבה יותר רגוע בכל מה שקשור לכל נושא האוכל. העיקר היה שהוא הפסיק לשגע אותנו בכל הקשור לכך. תענוג להתעורר כעת בבוקר ללא האזעקה הפועלת בבית.
הסיפור הקודם • הסיפור הבא • ראש הדף
שעשועי פארק המים ומשחקים אחרים
מאז ומעולם בחל ארתור בצעצועי חתולים. התחליפים שמצא כדי לשעשע את עצמו היו בדרך כלל פקקים של בקבוקי שתיה ושאר גרוטאות ביתיות. בכל מקרה הוא היה מעדיף לשחק איתי, בעיקר במשחק שהוא שילוב של תופסת ומחבואים. המשחק היה מתנהל בדרך כלל כך: אחד מאיתנו (בדרך כלל הוא) בורח ומתחבא היכן שהוא בבית והשני מחפש אחריו. כשמתקרב המחפש למקום המחבוא קופץ המתחבא ומבהיל אותו ואז בורח המחפש להתחבא והתפקידים מתחלפים.
הורדת המים בשירותים היא משחק מועדף. ארתור החל למצוא עניין בכך ובכל פעם שהיה שומע את תחילתו של תהליך ההדחה היה נחפז לשירותים לצפות במחזה. ההתלהבות שלו מכל העניין היתה כה גדולה עד שהיינו מדיחים פעם פעמיים נוספות על מנת לספק את יצר השעשועים שלו. עם הזמן החל ארתור להיות יותר פעיל בעניין. הוא ניגש וקורא לי מהיכן שאני בדירה שאבוא איתו לשירותים, שם הוא היה מזדרז לתפוס נקודת צפיה נוחה על קצה האמבטיה וממתין לתחילת ההצגה. עם תחילת ההדחה היה מתייצב ארתור על שפת האסלה, דרוך כולו. כשהיתה תופסת המערבולת תאוצה היה מתחיל ארתור לחבוט בה בהתלהבות בנסיון לתפוס אותה תוך שהוא מתיז מים על סביבותיו. המוזר בכל העסק הוא שחתולים ידועים בשנאתם למים. גם ארתור לא היה שונה מהכלל בנקודה זו, למעט כמובן משחק המערבולת.