עַל הַמִּקְלָט

על המקלטהפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי יורד אליו הייתה במהלך מלחמת ששת הימים. ילד קטן, בן חמש, אוחז במעקה וממהר מטה במורד מדרגות הבניין מספר צעדים לפני אמי הנושאת את אחי התינוק. הסירנה מייללת רמות מאי שם, מהדהדת בחלל חדר המדרגות ומלווה אותנו אל המקלט הקטן והטחוב הממוקם מתחת לבניין. עמדתי בחלל הצפוף, בוחן בעניין את פניהם המודאגות של השכנים ומנסה להבין את הדרמה המתחוללת סביבי. בימים הבאים הוצמדו מספר מיטות מתקפלות לקירות המקלט ועליהן ישנו בלילות עד לתום המלחמה הקצרה. הזיכרונות העמומים שהותיר בי המקלט מאותם ימים הם הצפיפות באור העמום והרגשת הזרות בין מבוגרים שלא הכרתי. נוספו אליהם גם ריח העובש באוויר העומד והאבק שכיסה את הרצפה, המדרגות, וכל משטח אחר. אני זוכר את עצמי תולה עיניים בפתח החילוץ הגבוה שבקיר הדרומי ותוהה כיצד אוכל לטפס אליו במקרה חרום בהעדר סולם או כל מתקן אחר. המלחמה הסתיימה בלא שנדרשתי לחלץ את עצמי דרך אותו פתח חרום. המיטות קופלו ואוכסנו מחדש ואני המתנתי בקוצר רוח להתחיל ללכת לגן חובה. זיכרונות תלושים שאני נושא מאז, כמו היו תמונות דהויות באלבום ישן שלא צולם מעולם.

הפעם הבאה שחזרתי אל אותו חלל הייתה בכיתה ה’. מלחמת יום כיפור פרצה בשבת. באותו בוקר יצאתי לבית סבי וסבתי שהתגוררו לא רחוק מאיתנו כדי לרכב על האופניים הגדולות של סבי ברחובות הריקים. גלגל האופניים האחורי איבד אוויר לאיטו בגלל תקר קטן וחייב אותי לחזור ולנפח אותו תכופות. בין עצירה אחת למשניה שמתי לב לתכונה המתגברת של כלי רכב שנעו בכבישים. הבנתי בעליל שמשהו לא רגיל מתרחש. שיחה אקראית ששמעתי בין מרפסות ושהמילה “מלחמה” חזרה בה מספר פעמים גרמה לי לחוש הביתה מוקדם מהמתוכנן. בסביבות השעה שתיים בצהרי אותו יום ייבבה האזעקה הראשונה. שוב מצאתי את עצמי במקלט המוכר שהיה עמוס כעת בחפצים שונים שאוכסנו שם בחודשים ובשנים שקדמו למלחמה. היו במקלט יותר ילדים, שהיו גדולים יותר, והצפיפות הייתה רבה משהייתה שש שנים מוקדם יותר. ביומיים הבאים הקפדתי שלא להתרחק מהבית יתר על המידה כדי להיות מסוגל להגיע למקלט במהרה, אך בדיעבד הייתה זו הפעם היחידה במהלך אותה מלחמה בה ירדנו אליו.

מלחמת יום כיפור הסתיימה ואנו חזרנו לחיים רגילים, אולם תקופה לא ארוכה לאחר מכן שבנו למקלט. הפעם היה זה ביוזמת בנות הכיתה שהכריזו לקראת סוף שבוע אחד על מסיבת כיתה בערב שבת. לאכזבתי הרבה החמצתי את המסיבה הראשונה כיוון שהייתי חולה, אך לזו שנערכה בשבוע שלאחר מכן הגעתי בהתלהבות רבה. היא נערכה במקלט הבניין של עירית, ברחוב תל חי. התאספנו שם, לבושים יפה, חדורי התלהבות וסקרנות מהולות בחששות ותקוות נעורים. המקלט היה ריק מחפצים לבד מספסל אחד או שניים שהיו צמודים לקיר. טייפ קסטות קטן ניגן אסופת להיטים שהוקלטו ממצעד הפזמונים השבועי, ונורה בודדה השתלשלה מהתקרה והאירה את החדר באור עמום. הצללים הכהים שריצדו על קירות הבטון החשופים הוסיפו לאווירה המחשמלת של אותו ערב רומנטי ראשון וקסום. דינה הדריכה אותנו בזריזות כיצד לרקוד שייק וסלואו כמו הגדולים, וכולנו חיקינו אותה בהתלהבות. הטייפ ניגן, ואנו נתנו דרור לגופינו הצעירים בתנועות שייק ימינה ושמאלה לקצב המוזיקה, בוחנים את הפנים והתנועות של הסובבים אותנו בניסיון ללמוד ולהשתפר. הרגעים המיוחדים יותר באותו ערב היו ריקודי הסלואו. בן ובת עומדים במרחק בטוח זה מול זו. הבן מניח את כפות ידיו על מותני הבת וזו מניחה ידיה על כתפיו של הבן, ושניהם נעים ימינה ושמאלה לקצב המוזיקה תוך שמבטיהם כמעט שאינם מצטלבים. במקום זאת הם מציצים לצדדים בתהייה, מי רוקד עם מי וכמה קרוב הם עומדים אחד לשנייה? ההתרגשות גואה והמחשבות מקוות שהשיר הזה יימשך ולא יסתיים מוקדם מדי או בכלל, כי להחזיק כך במותניה של בת לא היה עניין של מה בכך באותה תקופה. כמה גדולים הרגשנו, כמה בוגרים. כמה חופשיים! העתיד נראה ורוד מתמיד באותם רגעים, ואז הסתיים השיר. חלומות בהקיץ.

מסיבות הכתה הללו נערכו מספר פעמים במתכונת דומה בהמשך אותה שנה וגם הן נזנחו לבסוף לטובת דברים אחרים. המקלטים השונים בשכונה ביניהם נדדנו היו כולם באותו גודל ושידרו את אותה אווירה. טחב עמום, קרירות נעימה, וסוג של פרטיות מגוננת מהעולם שבחוץ. הם העניקו תחושת ביטחון לחוסים בהם בזמן מלחמות ותחושת פרטיות בעתות שלום. מקלטי הבניין הללו נבנו בפשטות וחסרו כל אמצעי הגנה מודרניים. האלמנטים העיקריים שהנחו את הסגנון הברוטליסטי-מינימליסטי שבו נבנו אלה היו תכנון בסיסי ופשוט וחסכון כספי. בניינים חדשים יותר שנבנו בהמשך צוידו במקלטים מודרניים יותר בעלי אמצעי הגנה יעילים יותר כגון דלתות הדף, מסנני אויר, כמו גם שטח גדול יותר המותאם לשהייה ממושכת. בהמשך, ועם התפתחותם של איומים טכנולוגים וביטחוניים גדולים יותר נזנחו גם מרחבים ציבוריים אלה לטובת הממ”ד. בין מלחמה אחת למשניה הוסיפו המקלטים הישנים לשמש כמחסן ציבורי לדיירי הבניין. מסיבות כיתה וריקודי דיסקו נדחקו מן הסתם גם הם אל העבר והנוסטלגיה.

השנה נפל דבר, ובמהלך המלחמה ביננו והאירנים מצאתי את עצמי חש שוב למקלט. הפעם היה זה מתחת לבניין דירות בלב תל אביב בו התגוררנו במהלך ביקורינו בארץ. עברה יותר מחצי מאה מאז אותה מלחמה ראשונה בה לנתי במקלט בית ילדותי, ולמרות זאת המקלט הנוכחי, גדול, מרווח, בטוח ומודרני יותר, שידר גם הוא את אותה קרירות טחובה, זרות ידידותית, וברוטליזם מגונן. גם במקלט הזה ריצדה נורה בודדת בכל אחד מארבעת חדריו. אבק ישן כיסה בו כל משטח אופקי או אחר, וחפצים שונים כגון שולחן מחשב ישן, נברשת מפורכסת וארגזי קרטון עלומים נערמו בכמה מפינותיו. אסופת הדיירים שהתקבצה אליו בכל התראת טילים הפכה תוך זמן קצר לקבוצה מוכרת, שהחברים בה מחליפים ביניהם חוויות, עצות תומכות, ושיחות מרגיעות. מדי פעם הצטרפו אל הקבוצה אורחים מזדמנים כדוגמת קבוצת בליינים שתויים למחצה מהפאב שבקומת הכניסה בערב מאוחר אחד או נהג אוטובוס ונוסעיו המעטים שחשו למצוא מחסה תוך כדי נסיעת בוקר מוקדמת. ילדים בני גילנו אז וצעירים יותר התכנסו מדי התראה בסדר מופתי בעקבות הוריהם בחדר האחרון, חדר המשפחות, מתיישבים על שמיכות פיקניק ומשחקים עליהן משחקי חברה באור הקלוש. היו גם מי מבאי המקלט שמצאו מרגוע בהאזנה למוזיקה או לקולות אחרים דרך אוזניות אישיות. המקלט הגדול היה שקט ברוב הפעמים בהן שהינו בו, ממתינים לשמוע את קולות המיירטים והנפילות, בוחנים את פני הסובבים אותנו ומחליפים חיוכים מרגיעים. הירידות למקלט היו כולן חפוזות אך התנהלו בסדר מופתי. העליות ממנו היו איטיות ומהורהרות. לא שהינו במקלט מעבר לזמן שנדרשנו להצטנף בו. הירידה אליו הפכה להרגל מעצבן אך הכרחי, ואנו השתדלנו לכבד את המעמד בהתנהגות רגועה ובטוחה. לא ידענו כמה זמן נזדקק לשהות בו בכל פעם שהתכנסנו בין כתליו, כמו גם כמה זמן תמשך המלחמה. בבוקר בו הוכרזה הפסקת האש עברתי מול הדלת שהייתה פתוחה עדיין, מוכנה לקלוט אליה דיירים ועוברי אורח. האור במורד המדרגות דלק כמו בימים הקודמים. ירדתי למטה לביקור פרידה, שואף לריאותיי את הטחב הקריר והמוכר ומודד את החלל הציבורי שהיה כעת לרגע כולו שלי. הספסלים, הכיסאות, כמו גם מצבור החפצים שאוחסנו בחדר האחרון היו מונחים שם כמקדמת דנא, מוכנים לארח את אורחי המלחמה הבאה או שמא מסיבת כיתה כלשהי, מה שיבוא קודם. מספיק עם הרומנטיקה הזו, חשבתי. האור החיוור ליווה אותי במעלה המדרגות אל ההווה המאיר שבחוץ. הרחוב סאן. החיים השוקקים שבו למסלולם במדינה הקטנה-גדולה שכל רחוב ושכונה בה הם עיר מקלט.

English Translation
July 12, 2025

 

 

 

 

2 comments on “עַל הַמִּקְלָט

  1. Linda August says:

    You express it so well. Hoping we soon see an end to needing these shelters.

  2. Enjoyed reading your post, Ophir, both in Hebrew and in English. Your captured your experience in the “miklat” so beautifully. I resonated on so many levels, having been in Israel throughout this past war with Iran, my flight back home the next day having been cancelled.

    Like a time capsule, sheltering in times of war, past merges with present in what feels like an endless war. People of all ages gather together, in these incredibly stressful moments, to enter a safe haven, making contact and making meaning as best one can. It was an experience I will never forget.

Leave a Reply to Linda August Cancel reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *