The Twenty-Second in February, Two Thousand Twenty One

Half a million,
Five hundred thousand,
So many ones,
In a single sum.

An unimaginable count,
Abstractive amount,
So many faces and stories,
Memorials and grief.

Only two months ago,
This number was halved,
It will grow yet tomorrow,
And the day after that.

An invisible virus,
Wreaking illness and death,
Gaining strength and commotion,
From eager spreaders of doubt.

Half a million so far,
And the aggregate grows,
Until all are inoculated,
Put on a damn mask.

 

February 23, 2021

Barbed Wire

Barbed WireHappy birthday to you, love,
No cake or a festive celebration,
Just the thoughts of you and my dull pain,
So much sadness to contain, my tears stream uncontrollably,
And that overwhelming hollow loneliness, again.

Today is dedicated to commemoration,
Thought of time that was and never will,
Your music in the speakers and your presence all around me,
You are so long gone, and yet so here.

I wish I could remember you without the crushing ache,
Think back on our good times and nothing else,
I’m tired of drowning in my own emotions,
None of it does much to bring you back.

Sharing space in me, I truly love your presence,
But I need the room for other things,
I long for a day we’d live as just good neighbors,
Meet from time to time, but otherwise, be left free.

Happy birthday, love, it’s really good to see you,
I am filled with all the pain of missing us,
Rest your soul, you are gone but not forgotten,
The day will come I’ll find my long-sought peace.

 

November 23, 2020

יְרוֹקֶת

,יוֹם רִאשׁוֹן בְּכִיתָּה אָלֶף
,שְׁלוֹשִׁים זַאֲטוּטִים
,דָּנָה קָמָה דָּנָה נָמָה
.לוּחַ עֵץ וּשְׁלַל גִירִים
,יָרוֹק בָּהִיר יָרוֹק כֵּהֶה
,הַתִּלְבּוֹשֶׁת אֲחִידָה
,סֵמֶל עִיר עַל כִּיס הַבֶּגֶד
.לְהוֹרִיד לְפָנַי כְּבִיסָה*

,אֵין אוֹפְנָה, בְּחִירָה אִישִׁית כָּאן
,הַשִּׁוְויוֹן לִפְנֵי הַכּוֹל
,עִיר שֶׁל מַעֲמַד בֵּינַיִים
.סוֹצְיָאלִיזְם בְּגָדוֹל

,כָּךְ שָׁנָה רָדְפָה שְׁנָתַיִים
,מִתְבַּגְּרִים וּמִתְפַּתְּחִים
,הַמִּידּוֹת גָּדְלוּ אִיתָּנוּ
.הַצְּבָעִים נוֹתְרוּ זֵהִים

,לַתִּיכוֹן הִמְשַׁכְנוּ הָלְאָה
,וְהֶחֱלַפְנוּ לַכָּחוֹל
,עוֹד אַרְבַּע שָׁנִים וְאָז
.מָדֵּי צָבָא כָּבְשׁוּ הַכּוֹל

,כָּךְ שְׁנָתַיִים וְשָׁלוֹשׁ
(!יֵשׁ שֶׁאַף שֵׁירְתוּ יוֹתֵר)
,סוֹף, לָאֶזְרָחוּת יָצָאנוּ
.וְנִדְרַשְׁנוּ לְבָרֵר

,אֵיךְ קוֹנִים בְּגָדִים וְלָמָּה
,יֵשׁ צְבָעִים שֶׁלֹּא הוֹלְכִים
,עִם צְבָעִים שׁוֹנִים מֵאֵלָה
!אַחֶרֶת לְהַחֲלִיף, אֱלוֹהִים

,מָה לִלְבּוֹשׁ, אוֹ מָה מַמָּשׁ לֹא
,לֹא הָיָה לָנוּ מוּשָּׂג
,שְׁנוֹת יְלָדוֹת כְּלוּם לֹא לָמַדְנוּ
.רַק לִלְבּוֹשׁ מִן הַמּוּכָן

,חַם בַּחוּץ? נִלְבַּשׁ קָצָר
,צֶבַע לֹא חָשׁוּב אַף פַּעַם
,אִם קָרִיר, נִיקַּח אָז סְוֶודֶר
.גּוֹדֵל לֹא קוֹבֵעַ כָּאן

,כָּךְ פָּגַשְׁנוּ בַּגְרוּתֵנוּ
,עִם מוּשָּׂג קָלוּשׁ בְּטַעַם
,עוֹד חַיִּים שְׁלֵמִים יִקַּח
.לִלְמוֹד אֶת שֶׁהֶחְמַצְנוּ פַּעַם

March 16, 2020

New Dawn

AP Photo/Andrew Harnik

Good morning,
Rise to a new dawn,
Of decency and hope,
And healthier choices,
For us to realize.

Open your eyes and smile,
At a future that became brighter overnight,
Opportunities that feel closer,
And the atmosphere that cleared up,
By so much.

Stretch your arms,
Up toward the ceiling,
That became easier to breach,
Through a collective effort,
Which is still being realized.

Open your front door,
The sight, the smells, are the same, yet different,
Yesterday we rejoiced,
And today we shall have,
A good day.

 

November 7, 2020

The Third in November

Ash TreeThe Ash tree in the front yard lost all its leaves,
To the storm last night.
The skies are now pouring through it,
Onto the dormant ground.

Ready for the winter hardship,
It stands naked, gray branches barren,
No coat or cover, only thin fingers,
Pointing defiantly at the cold wind.

Birds bathe in the shallow end of the pond,
Readying their feathers for the coming winter,
Squirrels run last-minute errands,
To store food.

The season is changing,
Sending messages of bright colors,
Chilly nights,
And a fading sun.

The election season blows angst into my head,
A year framed by confinement and fear,
Is reaching its conclusion.
In leaves-covered yards.

Faces in windows,
Peeking outside,
Seeking, and hoping,
For a greener future.

 

October 24, 2020

Counter Life

In a parallel world, I have made different choices,
I did not fall in love, I made giant mistakes.
In that twin universe, we did not meet each other,
And all that we know never ever took place.

In a parallel world, I’m a violent felon,
Get in fights, beat and rob, also spent time in jail.
In that twin universe, I have nothing to live for,
Only suffering loss, pain, regret, and despair.

In a parallel world, I have married another,
We did somewhat okay, only just for a while.
In that place over there we fought much, hate each other,
We were coupled together, but never a pair.

The weather out there in that parallel universe,
Is the same as is here, seasons, sunshine, and rain.
All the towns and the streets are too, pretty identical,
So are dreams, hopes, desires, and people who care.

It’s the choice that is different, at that one intersection,
When an option presents, you take left instead right.
That’s how chances are missed and sure futures lose merit,
To a life that heads downhill instead of to great.

In a parallel world, I took different direction,
That had changed life forever for me and for some.
In that twin universe, I did not write this poem,
Or anything else I created in time.

 

September 13, 2020

לֶחֶם

טיולית badford ©1969, friedman-tours.com

הסיפור הבא התרחש לפני שנים רבות בקצה רמת גן, במקום שבו רחוב הירדן הזורם בנתיב מקביל לנהר ממזרח שעל שמו הוא קרוי. שם, היכן שהוא פוגש ברחוב אלוף שדה, זה המושך משכונת רמת אפעל מערבה אל הערים גבעתיים ותל אביב. במקום שבו עומדים כיום בתי דירות גבוהים המשקיפים אל גגות הרעפים האדומים של שכונת רמת חן שמדרום. על אותו שטח ממש שכן פעם בניין אבן חד קומתי. היה זה בניין לבן וסתמי, נצר לארכיטקטורה הסגפנית שאפיינה את ענף הבניה בשנותיה הראשונות של העיר. בניין חסר חן או יחוד, שלא הסגיר את ייעודו בכל אופן לעוברים ולשבים. אלה מצידם היו חולפים על פניו מבלי משים, אצים לדרכם ברחובות העיר שנדמו אז כאילו היו גדולים ורחבים והיום גדושים ופקוקים הם כעורקיו של חולה לב רגע לפני שהתנועה דמה בהם. על אף ששכן אך כקילומטר בודד מבתינו, לנו הילדים נתפס אז הצומת כמקום רחוק, כזה שפוגשים רק אם חולפים דרכו בנסיעה. נהגנו לחצותו בדרך כלל בסופי שבוע, דחוסים בסדר ישיבה קבוע על הספסל האחורי של החיפושית הלבנה בדרכינו ליעד כזה או אחר. כמו רבים אחרים, גם אנו לא שעינו אל אותו בניין, והוא נטמע אל תוך השעמום האורבני של בתי מגורים דו ותלת קומתיים שניצבו לאורך רחובות העיר המתפתחת ובאזור כולו.

כל זה השתנה ביום אביב חמים אחד, לקראת סוף כיתה ה’. ישבנו אז בני ובנות הכיתה לאורך ספסלי משאית טיולים רועשת שהובילה אותנו מבית הספר אל שיעור שחיה בבריכה העירונית. המשאית חרקה וגנחה לאורך המסע בן עשר הדקות כמו היתה ספינת משא החותרת דרכה בין גלי ים סוערים. משהגיעה זו אל מול בניין האבן האטה ועצרה, גומעת לעצמה שניות ארוכות של מנוחה נוהמת לאורו של הרמזור האדום שבצומת. השקט הרגעי אפשר לנו שניות יקרות של שיחה בטונים נמוכים יותר, אך אלו נדמו גם הן משהתחוורה החוויה החדשה בנחירינו. מבעד לחלונות המשאית הפתוחים חדר ואפף אותנו ניחוח עשיר ומגרה של לחם טרי באפייתו. מבטינו תרו מצד לצד, מנסים לאתר את מקור הריח. תוך שניות נפתרה החידה. בית האבן הלבן, חסר הגינונים והצביון הכיל בתוכו מאפיה קטנה! והריח, אוה הריח. מהסוג שלא חשוב מתי אכלת לאחרונה וכמה ואם בכלל רעב אתה. לחם אכול תאכל, עכשיו ומיד. בלי חמאה, גבינה, או כל ממרח אחר. לחם טרי וחם שריחו מזמין לנגוס בו ללא שהות, דוחק בך לקרוע ממנו חלק גדול ולמלא בו את פיך. לתחוב אצבעות קשיחות אל תוך רכותו החמה ולבצע בו מעשים מגונים של רעב ותשוקה ולשחרר ממנו אדים לחים המכים בחוזקה בנחיריים רוטטות… אוההה… לחם טרי…

הרמזור התחלף לירוק והספינה הפליגה דרומה. ואנו, חבורה תמימה ומזיעה של בני אחת עשרה נותרנו ותאוותינו בידינו. דקות ספורות אחר כך כבר טבלנו במימי הבריכה שקיררו את גופינו המיוזעים ותשוקתנו ההומה. שנים עוד יעברו לפני שנחווה סוגים אחרים של תאווה בעוצמה שכזו. אבל ממש כמו בדברים אחרים מסוג שכזה, את הפעם הראשונה לא שוכחים.

English Translation
April 18, 2020

בַּיּוֹם הַזֶּה

ביום הזה

,הַיּוֹם אֲנִי זוֹכֵר
,יְלָדִים שֶׁהִכַּרְתִּי פַּעַם
,חַיָּלִים שֶׁפָּגַשְׁתִּי אָז
,אֲחֵרִים שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי שְׁמָם
.מֵעוֹלָם

,שֵׁמוֹת מֻכָּרִים
,שֵׁמוֹת זָרִים
,שֵׁמוֹת יִשְׂרְאֵלִים
.שְׁמוֹת הַמֵּתִים

,רֻבָּם צְעִירִים
,מַמָּשׁ יְלָדִים
,תָּמִיד בְּמַדִּים
.חֶלְקָם מְחַיְּכִים

,תְּחִלַּת הַחַיִּים
,בְּנֵי בְּעֵרֶךְ עֶשְׂרִים
,יָפִים, אַמִּיצִים
.מֻכְשָׁרִים, מוּכָנִים

,מִבֵּין הַדַּפִּים
,עוֹלִים סִפּוּרִים
,חֲלוֹמוֹת, תִכְנוּנִים
.לְחַיִּים אֲרֻכִּים

,מַצֵּבוֹת לְבָנוֹת
,בְּשׁוּרוֹת אֲרֻכּוֹת
,חָתְמוּ הַתִּקְווֹת
.מִשְׁפָּחוֹת אֲבֵלוֹת

,בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ
,שׁוּב שָׁרִים לוֹ יְהִי
,בִּשְׁתִיקָה מִתְיַחְדִים
.עִם זִכְרוֹן הַמֵּתִים

יום הזכרון, תש”פ
English Translation
Memorial Day, 2020

The Wall

Someone shook my shoulder to wake me up. The chill sent me shivering as I awakened from an uncomfortable slumber. The ground I laid on instantly reminded me of where I was. I held my hand up and looked at my Seiko. The hands glowed dimly. 2 a.m. Time to get up.

My buddy waited a few feet away. I stood up, pulled my vest over my shoulders, and checked my weapon. “I’m good,” I whispered and moved away to take over the guard shift. My buddy took his vest off and settled on the same spot on the cold stones I had just freed.

I took a deep breath of the cold air and looked around. No steps or voices were heard from the street below our position. No cars or busses revved their engines on the steep hills. No Muezzin called to prayer through the mosques’ loudspeakers. Only street, house, and yard lights glittered as far as I could see.

I started walking the patrol path toward the Zion gate, careful on the uneven stones beneath my boots. Nighttime sights of the city of Jerusalem, dipped in a soft yellow glow, interrupted by shadows and darkness. Silhouettes of old buildings, stone towers, and curved hills stood against the darker skies like giant waves in a frozen primordial ocean.

I savored the view for a moment, then returned my attention to my mission. No suspicious activity appeared in the vicinity. Really, there was no activity at all. The last people to return to their homes or cars had done so hours ago. I turned back and walked toward my sleeping buddies.

≈≈≈≈≈

We were officer school cadets brought here to reinforce the police securing the influx of visitors during the Passover holiday. Since ancient times, Pesach had been one of the three pilgrimage holidays for Jews. Jews in antiquity made the Mitzvah of Aliya Le-Regel, the deed of making the pilgrimage to Jerusalem from all over the kingdom. Although this tradition was now a relic of the past, the holiday still brought the masses to camp out in parks throughout Israel. Wherever anyone looked it seemed as if the entire population of Israel moved in pilgrimage.

We had arrived in the city a couple of days before to assume our duties. We were divided into small groups of a few soldiers each and dispersed to a variety of missions; manning guard positions in parks, patrolling streets and alleys, stopping mischief, and keeping peace and safety for all. Just the day before, our team patrolled a public park. We walked around in full gear for the entire afternoon and watched people picnic and eat together while children played around. We scanned for potential danger while assuming our presence as a deterrent for troubles.

≈≈≈≈≈

Breathing in the night air, I paced slowly, shivering, and fighting off weariness and boredom. I focused on the valley to the south, with its sprawled village of Silwan and the distant light of the other villages of East Jerusalem. I passed the sleeping pack of my buddies and continued down toward the Dung gate. As I neared the far end of the patrol path, I could see the edge of the Western Wall. Cold air blew from the desert, chilling my body despite my coat. I checked my watch. Only ten minutes had passed since I started my shift. Time crawled at moments like this. I knew checking my watch only slowed it down more. I kept walking.

The physical and mental pressure of combat service sometimes lulled a soldier into a safe mode, limiting one to the task at hand while ignoring or outright missing the bigger picture of the mission. The rigorous routine of security operations is overwhelming, throwing young soldiers into a tight cycle of guard duty, eat, rest, repeat. The passage of day and night becomes indistinguishable as everything revolves around the next call time. You could enter this survival mode of a sort; be ready for duty on time, rest, and sleep when possible, if possible. And don’t forget to eat. Mealtime may fall during sleep time. Still, this week’s assignment came as a welcomed break from the advanced training. We were allowed to slow down to enjoy a change in both pace and scenery.

≈≈≈≈≈

I reached the end of the path and turned to walk back uphill. The cold breeze blowing from the south gained speed in the narrow valley and washed over the wall, carrying desert scents over the ancient stones into the old city. My layers were no match for the onslaught. My misery slowed my patrol time even more. I let my thoughts wander to how many steps I will walk until the shift change and which position was cozier right now; laying on the ground or standing up? I searched for imaginary warmth in the distant shimmering lights. A comforting thought: at least it was not raining. In a few hours, the sun would be up. The temperature would rise. We would have breakfast, get a new assignment, and be somewhere else. More importantly – I wouldn’t be freezing.

Walking slowly, I looked at the dark path ahead of me. The irregular stones revealed nothing but shadows and uncertainty. My sleepy mind dismissed the vision as another reminder of my chilled agony, but it returned and stared at me. Waiting.

In an instant, I jerked to full alert, excited by a vivid insight. The deeper meaning of my being here with my fellow cadets just dawned on me. Our presence took on a sudden bright relevance. This was no longer just another typical security mission. I was not pulling a routine guard duty shift. Standing there in uniform and full combat gear with a gun at hand, I realized, I was a new member of a distinct and honorable group, a part of the company that carried the same duty for well over two millennia. I was a link in a long line of soldiers that continued through era after era, facing different enemies, wearing different gear and armaments, but living the same mission: Jewish soldiers, standing guard on the Wall of the Old City of Jerusalem. I doubted King David’s troops had worn coats as good as the one I had on. I no longer felt cold.

 

January 26, 2005